ארגונים היום חיים על אינטגרציות. מערכת אחת מדברת עם אחרת, אפליקציה מתחברת לשירות חיצוני, אתר מושך נתונים ממערכת פנימית, וכל זה עובר דרך API. זה נוח, זה מהיר, וזה גם המקום שבו דליפות מידע אוהבות לקרות. למה? כי API בנוי כדי לאפשר גישה לנתונים, ואם ההרשאות, האימות או הלוגיקה לא מדויקים, גישה “מותרת” הופכת בקלות לגישה “יותר מדי”.
בדיקת חדירה ל API היא תהליך שמדמה תוקף שמנסה להגיע לנתונים, לבצע פעולות אסורות או לעקוף בקרות, אבל עושה את זה בצורה מבוקרת, מתועדת, ובמטרה לשפר. היתרון הגדול הוא שזה לא נשאר ברמת סריקה אוטומטית, אלא בודק גם לוגיקה עסקית והקשרים אמיתיים בין מערכות, בדיוק איפה שאינטגרציות נוטות להסתבך.
למה API הוא נקודת תורפה קלאסית
בפרויקטים מודרניים, API הוא שכבת הליבה. לפעמים בכלל אין “אפליקציה” אחת, אלא שירותים קטנים שמחליפים מידע. במבנה הזה, תקלה קטנה בהרשאות יכולה לחשוף בסיס נתונים שלם. בנוסף, API נכתב לעיתים במהירות כדי לעמוד בזמנים, והרבה בדיקות אבטחה מקבלות פחות תשומת לב מהפיצרים.
עוד נקודה חשובה היא ש API נצרך גם על ידי גורמים “לגיטימיים” כמו אפליקציות מובייל, שותפים עסקיים, כלי BI, ואוטומציות פנימיות. כל צרכן כזה הוא עוד מקום שבו מפתח או DevOps יכול לטעות בהגדרה, במפתח גישה, או בהיקף ההרשאות.
מה בודקים בבדיקות חדירה ל API
אימות וזיהוי משתמשים
השלב הראשון הוא להבין איך המערכת מזהה מי עומד מולה. האם יש Authentication ברור? האם Token נשלח בצורה עקבית? האם יש מסלולים שמאפשרים גישה גם בלי אימות? בבדיקות מתקדמות בודקים גם תרחישים של שימוש חוזר ב Token, גניבת Session, ותוקף שמנסה לנצל Token שנוצר למטרה אחת כדי לבצע פעולה אחרת.
במערכות שמשתמשות ב OAuth או JWT, בודקים את תקינות החתימה, תוקף הזמנים, מנגנון Refresh, והאם אפשר לשנות Claims בצורה שמקנה הרשאות לא אמורות. לפעמים הבעיה היא לא בקריפטוגרפיה, אלא בניהול. Token שמוחזק זמן רב מדי, או Token שמעניק Scope רחב מדי, הוא דלת פתוחה.
הרשאות ובקרת גישה
אחרי שיודעים מי המשתמש, מגיע השלב הקריטי באמת. מה מותר לו לעשות? כאן בודקים Authorization ברמת Endpoint וברמת אובייקט. הרבה דליפות קורות כשמערכת מאמתת משתמש אבל לא בודקת בצורה קשוחה האם מותר לו לגשת לפריט מסוים.
דוגמה קלאסית היא מצב שבו משתמש יכול לקרוא רשומה שלא שייכת לו רק בגלל שינוי מזהה בבקשה. זה נשמע בסיסי, אבל זה עדיין אחד הכשלים הכי נפוצים ב API, במיוחד כשיש הרבה אינטגרציות והרבה סוגי משתמשים.
חשיפת נתונים דרך תגובות ושדות
בדיקות חדירה טובות מסתכלות על מה שה API מחזיר, לא רק על מה שהוא מקבל. האם בתגובה מופיעים שדות שלא אמורים לצאת החוצה? האם יש מידע אישי, מזהים פנימיים, פרטים על תשתית, או שדות דיבאג?
גם אם אין פריצה, עצם העובדה שה API מחזיר יותר מדי מידע מאפשרת לתוקף לבנות תמונת מצב. לפעמים זה מתחיל משדה קטן, ממשיך לשמות טבלאות או מזהים פנימיים, ומסתיים ביכולת לבצע מתקפה ממוקדת יותר.
ולידציה של קלט והזרקות
כאן בודקים עד כמה המערכת יודעת להתמודד עם קלט לא צפוי. האם יש הגנה על Injection מסוגים שונים? האם יש טיפול נכון בפרמטרים, JSON, קבצים, או Headers? האם המערכת מחזירה שגיאות מפורטות מדי שמלמדות על מבנה פנימי?
הדגש הוא לא רק על SQL. במערכות API יש גם NoSQL, Command Injection, SSRF, וגם תרחישים של Deserialization. הרבה פעמים מה שמאפשר את זה הוא שילוב בין כמה רכיבים, למשל API שמקבל URL ומעביר אותו לשירות אחר שעושה Fetch בלי הגבלות.
Rate Limiting והגנה מפני שימוש לרעה
כשאין Rate Limiting, תוקף יכול לבצע ניסיונות התחברות בכמויות, לנחש מזהים, לעשות Scraping, או “לשאוב” מידע דרך API בצורה שקטה. בדיקה טובה תבחן האם יש הגבלת קצב, האם יש חסימה חכמה, האם יש זיהוי התנהגות חריגה, והאם ההגנות חלות גם על משתמשים מאומתים ולא רק על אנונימיים.
לוגיקה עסקית ותהליכים
זה החלק שהכי מבדיל בין בדיקה שטחית לבין בדיקה שמגנה על הארגון באמת. כאן בודקים תרחישים כמו עקיפת שלבי תשלום, שינוי סטטוס הזמנה, גישה למסמכים דרך קיצור דרך, שימוש חוזר בפעולה חד פעמית, או ביצוע פעולה בסדר שונה מהתהליך התקין.
דליפת מידע דרך אינטגרציות נוצרת לעיתים דווקא כאן. מערכת אחת מאשרת פעולה כי היא “סומכת” על מערכת אחרת, והחיבור ביניהן הופך לנקודת תורפה.
איך מונעים דליפת מידע דרך אינטגרציות
המטרה היא לצמצם הרשאות, לצמצם חשיפה, ולשלוט בזרימת הנתונים בין מערכות.
עקרון ראשון הוא Least Privilege. כל Integration מקבלת בדיוק את ההרשאות שהיא צריכה, לא יותר. אם שירות צריך רק קריאה, לא נותנים כתיבה. אם הוא צריך נתון אחד, לא נותנים אובייקט שלם.
עקרון שני הוא Segmentation. מפרידים בין API פנימי ל API חיצוני, גם ברמת כתובות וגם ברמת הרשאות. לא כל מה שנוח לשימוש פנימי צריך להיות חשוף החוצה.
עקרון שלישי הוא ניהול Secrets נכון. מפתחות API ו Tokens לא צריכים להופיע בקוד, בקבצי תצורה פתוחים או בלוגים. משתמשים ב Secrets Management, מסובבים מפתחות, ומגבילים תוקף.
עקרון רביעי הוא תיעוד ובקרה. כשיש API Catalog, תיעוד Scope, ומדיניות שינוי מסודרת, קל יותר לזהות חריגות. כשאין, אינטגרציות ישנות נשארות בחיים עם הרשאות מיותרות.
עקרון חמישי הוא בדיקות חוזרות. API משתנה כל הזמן. Endpoint חדש, שדה חדש, לקוח חדש. בדיקת חדירה תקופתית, יחד עם בדיקות AppSec בתהליך פיתוח, מצמצמות סיכוי שתקלה קטנה תהפוך לדליפה.
סיכום
בדיקות חדירה ל API הן אחת הדרכים הכי יעילות לזהות דליפת מידע לפני שתוקף מגלה אותה. הן בוחנות לא רק חולשות טכניות, אלא גם הרשאות, לוגיקה עסקית, ויחסי אמון בין מערכות, בדיוק האזורים שבהם אינטגרציות נוטות לייצר סיכון. אם אתם מפעילים API חיצוני, מחברים מערכות SaaS, או מאפשרים לשותפים גישה לנתונים, שווה לבצע בדיקת חדירה ממוקדת ולצאת עם תמונת מצב ברורה ותוכנית תיקון מעשית. במדסק אבטחת מידע תוכלו לקבל ליווי מקצועי לבדיקות חדירה ל API, כולל ממצאים ברורים, דירוג חומרה, המלצות תיקון ישימות, ובמידת הצורך גם בדיקת אימות חוזרת כדי לוודא שהסגירה באמת עובדת.
שאלות תשובות נפוצות
בדיקות חדירה ל API כוללות בדיקה ידנית של Authorization, בדיקת גישה ברמת אובייקט, בדיקות לוגיקה עסקית, בדיקות שימוש לרעה ב Token, וניתוח תגובות כדי לזהות חשיפת נתונים. סריקה אוטומטית יכולה לעזור, אבל לרוב לא תתפוס תרחישים של תהליך עסקי או יחסי אמון בין מערכות.
בדיקות חדירה ל API בוחנות מה קורה כששירות אחד פונה לשירות אחר עם הרשאות רחבות מדי, או כשהמערכת “סומכת” על מקור פנימי בלי לאמת מחדש. במהלך הבדיקה מנסים לבצע גישה לנתונים שלא אמורים להיות זמינים דרך ה API, גם אם הבקשה נראית לגיטימית.
כן. בדיקות חדירה ל API פנימי חשובות במיוחד כי לא פעם יש בו הנחות כמו “זה מאחורי VPN” או “זה רק לשירותים שלנו”. בפועל, אם יש תקלה באחד השירותים או בהרשאות, ה API הפנימי יכול להפוך למקפצה לדליפה רחבה יותר.
Authentication עונה על השאלה מי המשתמש. Authorization עונה על השאלה מה מותר לו לעשות. הרבה ארגונים חזקים ב Authentication אבל נופלים ב Authorization, בעיקר כשיש הרבה תפקידים, הרבה סוגי משתמשים, והרבה אינטגרציות.
